לפנות את הגוויות המרקיבות
יום ו', 02/09/2005 שעה 1:24
הליכוד מתפרק, העבודה לא רלוונטית, שינוי אינה מצליחה לחרוג מהמצע החד-ממדי. באמצע נוצר חלל עצום שמשווע למילוי. המצב כזה, בו במפלגות המסורתיות מצויות בפשיטת רגל אידיאולוגית ותודעתית, יש מקום בישראל לשני סופרמרקטים רעיוניים שיתמקמו במרכז-שמאל ובמרכז-ימין. יש יתרון עצום לשתי מפלגות כאלה, משום שהן מרכזות יחדיו קהלים רחבים וממתנות את השוליים הקיצוניים. מפלגות כאלה מרכזות יחד את רוב רובו של המעמד הבינוני, שהוא הבסיס המובהק והנורמטיבי ביותר של כל חברה דמוקרטית מבוססת
הליכוד מתפרק. אולי הוא עדיין מצוי במסגרת ארגונית אחת, ואולי המסגרת הזו תשרוד גם את הבחירות הקרובות, אבל בפועל הוא כיום ליכוד שונה לגמרי מזה שהלך לבחירות לפני שנתיים וחצי. הוא קרוע מבפנים, מפורר אידיאולוגית ומשתדל להתאים את עצמו לאותה מיטת סדום שכפה עליו אריאל שרון: בעוד צידו האחד של הגוף נמתח כדי להתאים את עצמו לפרגמטיזם השרוני ומזהה מכנה משותף רחב עם מפלגות שעד לא מכבר נחשבו כיריבות קשות, דוגמת העבודה ושינוי, הרי שצידו האחר משתדל להאריך את גופו בעוד כמה סנטימטרים ימינה, מתגאה בפייגליניו ורואה עצמו כמי שאפילו הכהניסטים של חברון, איתמר ותפוח הם חלק מאושיותיו.

ברמה הבסיסית ביותר אין אפשרות למתוח מכנה משותף בין התפיסה המשיחית של חובשי הכיפות הקיצוניים מתנועת מנהיגות יהודית לבין המתינות המדינית המרכזית שמשודרת ממשרדיהם של אהוד אולמרט, יעקב אדרי, רוני בר-און ומאיר שטרית. אלה רוצים מדינה שתחדש את מלכות ישראל, תבנה את בית המקדש ותכונן סנהדרין, ואלה מבקשים להסדיר, באמצעות פשרה טריטוריאלית, את הסכסוך עם הפלסטינים ובאמצעותם גם את הסכסוך המזרח תיכוני כולו. אלא יכולים להצטרף בקלות ללהקה בראשות הצמד ברוך מרזל את נועם פדרמן, ואלה דוגלים בתפיסה מדינית המקובלת, כלל, על מרבית הציבור שבחר בחברי הכנסת של העבודה ושמאלה. בין כל אלה, משתרבבת דמותו הכריזמטית של בנימין נתניהו, שמזגזג ימינה ושמאלה בהתאם לשבשבת הפוליטית ולסקרי דעת הקהל ומשדר מסר כפול: כאופוזיציונר תמיד ייטה ימינה מהמרכז, וכראש הממשלה – יתמתן עד כדי ניהול מו''מ עם הסורים על פרשה טריטוריאלית מרמת הגולן והחזרת מרבית שטחה של עיר האבות חברון לרשות הפלסטינית.

מזגזג בין משיחיסטים לפרגמאטים. בנימין נתניהו

העבודה מתפרקת. בשונה מהליכוד, היא איננה קרועה בין פלגים המייצגים מוטיבים אידיאולוגיים שונים. כעיקרון, דווקא בה יש אחידות אידיאולוגית בנושאים מדיניים. אין הרבה הבדלים בין עמדותיהם של דני יתום ועמיר פרץ, למשל, או בין אלה של עמרם מצנע ואופיר פינס. אבל דווקא אצל העבודה, המתחים החברתיים וחוסר האמון הפנימי מייצרים דינמיקה של פשיטת רגל פוליטית.

קחו, למשל, את עמיר פרץ ואת בייגה שוחט. האחד הצליח לבסס לעצמו עמדה טרייד-יוניוניסטית חזקה, בתמיכתם של ועדי עובדים גדולים ובהנהגת ארגון העובדים הגדול ביותר במדינה. המסר שלו מוגדר שם לעתים קרובות כ''אדום'' (בהשוואה לצבעים המקובלים במפלגת העבודה, כמובן). הוא תומך בהגברת התערבות הממשלתית בתשלומי ההעברה ובצמצום חופש הפעולה של המעסיקים בקביעת שכר העובדים. עמדות אלה נתפסות כמנוגדות לתפיסת השוק החופשי.בתפיסה אחרונה זו דוגל, ברמה מסוימת, שר האוצר לשעבר בייגה שוחט. שוחט אף נתפס כמקורה לבנקים הגדולים, שמבחינת הרטוריקה הפרצית מסמלים את תמצית הניצול הפיננסי של האדם הקטן. שוחט, למשל, היה זה שהתיר בתקופת כהונתו באוצר את הבאתם ארצה של עשרות אלפי עובדים זרים. פרץ סבור שזו הייתה פעולה הרת אסון שדחקה ממעגל העבודה את רגליהם של רבבות ישראלים וגררה אותם מטה, אל שכבות המצוקה.

לשתי המפלגות הללו אורבות מפלגות אחרות המתכוונות לקלוט את עודפי המנדטים שלהן. ש''ס, האיחוד הלאומי והמפד''ל בימין; שינוי ומרצ-יחד בשמאל. כמעט בכל המקרים מדובר במפלגות אידיאולוגיות אך כמעט חד-מימדיות בנטיותיהן. קשה לדעת מהן תפיסותיה הכלכליות של האיחוד הלאומי, ממש כשם שבעייתי מאוד הניסיון להגדיר חד-משמעית את נטיותיה המדיניות של שינוי.

ובכן, דומה כי הליכוד והעבודה מתקרבים במהירות אל קץ תפקידם ההיסטורי. העבודה, על גילגוליה השונים, הניחה את הבסיס האידיאולוגי והסוציאלי להקמת מדינת ישראל ולניהולה במשך למעלה משנות דור. אבל בימינו שוב אין היא מסמלת בהכרח אידיאות סוציאליסטיות או סוציאל-דמוקרטיות והיא הפכה למעין ערב רב שחוט השדרה שלו הוא התפיסה המדינית היונית המשותפת. הליכוד, מצידו, השלים את העבודה בביצוע מהפך היסטורי – חברתי ופוליטי כאחד – ובהשלמה כפויה ומתמשכת עם גניזת החלום של יישוב ארץ ישראל המערבית כולה. לעניין זה, התרגיל הפוליטי של משה פייגלין, המבקש לבצע השתלטות עוינת על מפלגה שמעולם לא אימצה את עמדותיו – כולל בתקופות השמרניות ביותר שלה – אינו מסמל בדיוק את הליכוד עצמו.

המערכת הפוליטית של ישראל חייבת להתייצב מחדש. המבנה שלה, רצוי שיהיה דומה לזה שקיים במדינות אחרות בעולם, דוגמת בריטניה, גרמניה וארצות הברית. במדינות אלה קיימות שתי מפלגות גדולות ואילו יתרת הכוח הפוליטי מתחלקת בין קבוצות שמבחינת השפעתן הן כמעט שוליות. יחד עם זאת – וכאן מדובר באחת ההתניות החשובות ביותר של המבנה החדש – בכל המדינות שהזכרתי אין ערעור על שיטת המימשל ועל כללי המשחק הפוליטיים. כך, לדוגמה, פאט רוברטסון וג'רי פולוול מהמפלגה הרפובליקנית בארה''ב, שמרנים ככל שיהיו, אולי רוצים להשפיע על סדר היום הלאומי האמריקני בכיוונים הנוחים להם, אבל בשום מקרה אינם כופרים בנכונותה ובתקפותה של השיטה הפוליטית הנהוגה בארצם.

רטוריקה אדומה במפלגה שבעה. עמיר פרץ

בישראל, לעומת זאת, יש גופים כאלה: בשמאל פועלות קבוצות אנטי-ציוניות קטנות ובלתי מגובשות המבקשות לפרוק את המדינה מסמליה היהודיים ולהרכיבם מחדש כמייצגי מדינה שבה אין משמעות להרכב הדתי או הלאומי של התושבים (או במלים מקובלות יותר, ''מדינת כל אזרחיה''). בימין פועלות, כאמור, קבוצות המבקשות לחדור אל המימסד הקיים ולהשתלט עליו מבפנים (במקרה של קבוצת פייגלין) או למוטט אותו באמצעות פעילות חיצונית, ובכל מקרה להשליט במדינה שיטה הלכתית שלא ניתן אלא להגדירה כתיאוקרטיה. ועדיין לא הבאנו בחשבון את המפלגות החרדיות, שלפי הכרתן שוללות את הציונות במובנים רבים ומחייבות אף הן התכנסות תחת כנפי ההלכה תוך ביטול אלמנטים בלתי רצויים, מבחינתן, של הדמוקרטיה הפרלמנטרית.

ובכן, יש מקום בישראל לשני סופרמרקטים רעיוניים שיתמקמו במרכז-שמאל ובמרכז-ימין. יש יתרון עצום לשתי מפלגות כאלה, משום שהן מרכזות יחדיו קהלים רחבים וממתנות את השוליים הקיצוניים. מפלגות כאלה מרכזות יחד את רוב רובו של המעמד הבינוני, שהוא הבסיס המובהק והנורמטיבי ביותר של כל חברה דמוקרטית מבוססת (בהקשר זה, אגב, יתכן שכדאי לבצע מחקר אקדמי שיטתי באשר למציאת המיתאם בין מחיקת חלקים נרחבים מהמעמד הבינוני בעשורים האחרונים לבין ההקצנה הפוליטית שהתפשטה במדינה). בני המיעוטים המתונים, אלה שמקבלים את הגדרות היסוד של המדינה ואינם יוצאים נגדן, יוכלו לשייך עצמם למפלגה אחת; חובשי הכיפות והמסורתיים שאינם מחזיקים בתפיסות משיחיות אבל הבסיס הערכי שלהם הוא שמרני בעיקרו יוכלו לשייך את עצמם לאחרת.

ריכוז הכוח בידי שתי מפלגות חזקות ומרכזיות הוא מתכון ותיק לייצוב המערכת הפוליטית. דוגמאות, כאמור, לא חסרות. בארצות הברית, למשל, מחזיקה השיטה הדמוקרטית הקיימת מעמד כבר יותר ממאתיים שנה, כאשר למעט חריגים בודדים כמעט ולא היו כוחות שלישיים אפקטיביים שהפריעו לדו-מפלגתיות בה. בגרמניה, בה קיימות שתי מפלגות גדולות (הנוצרים-דמוקרטים במרכז-ימין ובסוציאל-דמוקרטים במרכז-שמאל) כיהנו מאז 1949 (השנה בה הוקמה הרפובליקה הפדרלית במתכונתה הנוכחית) שבעה ראשי ממשלה בלבד (קונראד אדנאואר, לודוויג ארהארד, קורט גיאורג קיזינגר, וילי בראנדט, הלמוט שמידט, הלמוט קוהל וגרהארד שרדר) – ממוצע של שמונה שנות כהונה לכל אחד. כדי להסביר זאת אפשר להציע, בדוחק, את הנימוק שהגרמנים עם שמרן המה – אבל זו תהיה שגיאה. הרי ב-‏14 השנים שהפרידו בין חוזה ורסאי לבין לכינון המשטר ההיטלראי התחלפו באותה מדינה שמרנית עצמה לא פחות מ- 16 קנצלרים. ובכן, ככל הנראה השיטה הפוליטית השונה שהונהגה בה תרמה לא מעט לייצוב המשטר הדמוקרטי בה. בבריטניה משלו כתריסר ראשי ממשלה מאז 1945, ממוצע של חמש שנים לכל אחד – גבוה בהרבה מאורך הקדנציה שאליו התרגלה ישראל בשנים האחרונות.

יציבות במרכז המפה הפוליטית תקשה על אלה המבקשים להפוך על פיו את הסדר החברתי הנהוג. ''החלפת האליטות'', למשל, תהיה קשה מאוד לביצוע בצורה שכזו. יתר על כן, ההתמתנות הדו-כיוונית תסייע גם לשיפור שיתוף הפעולה הבין-מפלגתי. דומה כי בישראל לא ניתן אף לדמיין מצב בו נציגים בכירים של מפלגות המתחרות על השלטון יוצאים יחדיו לקדם משימה המקובלת על שניהם. טוני בלייר (לייבור) וג'ון מייג'ור (שמרנים) עשו זאת כאשר יצאו במשותף למכור את רעיון הסכם השלום באירלנד (שהשיגה ממשלת בלייר) לציבור הבריטי. הרפובליקני ויליאם כהן כיהן כשר ההגנה במימשלו השני של הנשיא הדמוקרטי ביל קלינטון. מישהו יכול לדמיין מצבים כאלה בישראל של הדור האחרון?

כדי להשיג זאת יש צורך בכמה פעולות. אחת מהן היא פינוין של הליכוד והעבודה, הגוויות המרקיבות ואכולות רימות השחיתות, מן הזירה הפוליטית. האחרת היא התלכדותם של אישים ממפלגות שונות (חלקן יריבות) לצורך הקמת גושים חדשים שאליהן יתנקזו פליטי המפלגות הישנות. השלישית היא שינוי שיטת הבחירות באופן שיגביה את רף החסימה לחמישה אחוזים וימנע ממפלגות קטנות להכניס לכנסת ישראל נציגים שיקצינו את השיח הפוליטי. שינוי נוסף בשיטת הבחירות חייב לחזק את הקשר בין הבוחר לנבחריו. הפעולה הרביעית היא יצירת שיתוף פעולה בין שני הגושים החדשים לצורך הגדרת כללי משחק קשיחים שיהפכו את הנטייה של גופים פוליטיים מסוימים להשתמש בכלים דמוקרטיים כדי להגיע לעמדה שממנה ניתן יהיה לרסק את הדמוקרטיה לבלתי ניתנת ליישום.

הבחירות הקרובות תתקיימנה כנראה באביב של 2006. רמת חסר האמון הציבורית במימסד המפלגתי הקיים היא כה משמעותית, שלא ניתן להאמין ששתי המפלגות יחדיו יזכו הפעם ליותר ממחצית המנדטים. זוהי נקודה טובה להתחיל בה את השינוי הזה. אם יקומו מנהיגים בעלי מכנה משוטתף רחב מכמה מפלגות ויקימו את המסגרת הפוליטית הראשונה שתחתור לשינוי כזה הן יזכו ללא מעט אהדה.



(מקור הקריקטורות: אתר Voila)

[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
בשביל מה זה טוב?   אבי   יום ו', 02/09/2005 שעה 7:22   [הצג]   [4 תגובות]
(ללא כותרת)   שמעון נעים   יום ו', 02/09/2005 שעה 17:45   [הצג]   [11 תגובות]
גופים חדשים תחת הגופות המרקיבות   בן אבק   שבת, 03/09/2005 שעה 23:51   [הצג]   [3 תגובות]
מסכים, אך איך עושים זאת?   משה ד.   יום א', 04/09/2005 שעה 10:28   [הצג]
באשר לארצות הברית   צביקה   יום א', 04/09/2005 שעה 17:39   [הצג]   [7 תגובות]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©