בלדה לחמוֹר בצבע שזיף
יום א', 13/01/2008 שעה 2:54
ממש כשם שאמר אותו מוכר בחנות המשקאות, הבחנתי מימיני בהתגבהות קלה של שולי הדרך. עצרתי בצד והצצתי בשעוני. השעה הייתה תשע וחצי בערב. אורות מעטים בקעו ממלון האנד שמעבר לכביש, אם כי לא במידה מספקת כדי להבחין בבירור באנדרטה. כיוונתי את פנסי המכונית אל ההתגבהות הזו. שתי אלומות האור של מכוניתי לכדו את האבן הכפולה שסימלה את אחד מסיפורי הרעות היותר מרגשים ששמעתי. והאמינו לי, כמי שחוקר ומחטט בפרטי הפרטים של אגדות הספָר האמריקני שמעתי הרבה כאלה. היה זה שיאו של מסע שעשיתי בקולורדו בעקבותיה של אגדה מקומית. מסוג האגדות שאינן ידועות לאלה שלא מתגוררים במחוז מסים או בעיירה קטנה. ובכל זאת - אגדה שכדאי לעקוב אחריה, אפילו בלהיטות רבה. סיפורו של כורה זהב ותיק ועקשן ושל שותפו הנאמן לקריירה ולתלאות, חמור ושמו פרונס.









''כן, ודאי שאני מכיר'', אמר לי האיש בחנות המשקאות, ''תמשיך ישר וברחוב הראשון תפנה שמאלה. המצבה נמצאת בערך חמישים מטר משם, מצד ימין''.

נשמתי לרווחה. בכל זאת אספיק לראות את האתר שאליו כיוונתי את נסיעתי בשש השעות האחרונות, מאז עזבתי את הגראנד מֶסה המרהיבה שבסמוך לגבולן של קולורדו וניו מכסיקו. החשיכה הכבדה התעבתה ולא ניתן היה לראות עתה דבר שלא באמצעות פנסי המכונית. התאורה ברחוב הראשי הייתה דלילה למדי. בעצם, כשחושבים על כך שהיא אמורה לשרת עיירה שבה 650 תושבים בלבד אפשר גם להבין למה.

ובכל זאת, הגעתי. ממש כשם שאמר אותו מוכר, הבחנתי מימיני בהתגבהות קלה של שולי הדרך. עצרתי בצד והצצתי בשעוני. השעה הייתה תשע וחצי בערב. אורות מעטים בקעו ממלון האנד שמעבר לכביש, אם כי לא במידה מספקת כדי להבחין בבירור באנדרטה. כיוונתי את פנסי המכונית אל ההתגבהות הזו. שתי אלומות האור של מכוניתי לכדו את האבן הכפולה שסימלה את אחד מסיפורי הרעות היותר מרגשים ששמעתי. והאמינו לי, כמי שחוקר ומחטט בפרטי הפרטים של אגדות הספָר האמריקני שמעתי הרבה כאלה.

בסתיו 1996 ביקרנו, רעייתי הטרייה ואנוכי, בעיירת המכרות הוותיקה לֶדוויל. הביקור הזה, כמו גם הסיפורים העוטפים את העיירה, הם עניין למאמר אחר. אציין רק שבמהלך אותו ביקור רכשנו ספרון קטן ובו כמה סיפורים מאותה תקופת כרייה סוערת שראשיתה באמצע המאה התשע עשרה וסופה בשליש הראשון של המאה העשרים. כך התוודעתי לסיפורם של הכורה רוּפּ שֶרווד ושל חמורו הנאמן פּרוּנס. הבטחתי לעצמי שאם אזדמן פעם נוספת לקולורדו אכבד אותם בביקור. שנתיים מאוחר יותר, בנובמבר 1998 יצאתי לסיור קולג'ים בארצות הברית. מאחר ובתחום שבו התעניינתי – ההיסטוריה של הספר המערבי – התרכזו כמה מטובי הפרופסורים באוניברסיטת קולורדו שבבולדר, היה ברור לי שאנסה למצוא את הזמן להגיע לפיירפליי. וכך עשיתי.

המצבה לזכר פרונס ברחוב הראשי של פיירפליי. ידידו הטוב ביותר, כורה הזהב רופ שרווד, התעקש ששרידיו ייטמנו לצידו

אבל ראשון ראשון ואחרון אחרון.









אם אי פעם ביליתם לילה בחווה, ודאי שמעתם את קריאת התרנגול עם שחר. אבל אילו חייתם בתקופת הבהלה לזהב בקולורדו, יתכן שהייתם מתעוררים לשמע קולה של ''קנרית הרי הרוקי''. אפס, אותה קנרית לא הייתה ציפור שיר כלל וכלל, כי אם – הסכיתו ושמעו – חמור! היה זה כינוי מבדח שהדביקו הכורים באמצע המאה התשע-עשרה לאותם הולכי על ארבע סבלניים – כינוי שמקורו ב''אי-יה'' הקולני והבלתי-מוסיקלי בעליל שהללו נהגו להפיק מפיותיהם.

אבל ללא החמור הנאמן ולמוד העבודה הקשה יתכן שההיסטוריה של קולורדו הייתה שונה לחלוטין. יתכן שכריית הזהב והכסף לא הייתה כלל מתרחשת. איך, לדעתכם, ניתן היה לחפור, להוציא ולהעביר את העפרות עתירות הזהב לשווקים? מכוניות ומשאיות לא היו אז בנמצא ואילו רכבות המשא הקטנות יגיעו אל האיזור רק שנים רבות לאחר מכן.

החמור, אפוא, היה זה שסחב את כל המזון, האספקה והציוד עד למחנות הכרייה המרוחקים שבהרים. הוא היה מתנהל לאיטו, זהיר זהיר, על גבי השבילים התלולים והדרכים המפותלות. אפילו את קורות העץ הכבדות שנדרשו לשם חיזוק פירי הכרייה והמנהרות הרחבות היה החמור נושא על גבו. ולפני שקרונות המטען של העפר הגיעו לאיזור היה זה החמור, כמובן, שסחב את דליי העפר הכבדים.

באיזור פיירפליי-אלמה שבסאות' פארק חי פעם חמור מפורסם מאוד. שמו היה פרוּנס (Prunes), כנראה משום שצבע עורו הכהה הזכיר את גוון השזיף המיובש. בעליו היה מחפש זהב ותיק בשם רופ שרווד (Rupe Sherwood). קדחתנותו של רופ בחיפוש אחר הזהב הייתה יוצאת דופן אפילו בקרב הכורים המקצועיים. ופרונס המסכן היה תמיד עמוס לעייפה בציוד הכבד של בעליו – שמיכה, קערת חיפוש, מחבת, סיפר לבישול קפה, גרזן, את, מעדר, חבל, קמח, בשר חזיר, קפה וסוכר. וגם, כמובן, שקי שיבולת שועל ששימשו כמזונו שלו.

כשרופ היה נוטל את קערת חיפוש הזהב שלו והולך לעסוק בשלו בנחלים ההרריים, יכול היה פרונס ללחך עשב בשלווה. אבל כאשר בחר רופ לתור אחר המתכת היקרה בקניונים שבהם רכש זיכיונות חיפוש עבד פרונס קשה מאוד. רופ נהג לרתום את פרונס למעדר שלו, כך שהכלי שימש כמעין מחרשה. פרונס היה מושך את המעדר הלוך ושוב, מרכך בכך את האדמה ומתחח אותה באופן שיקל על רופ לפורר אותה ולחפש בה את הגרגרים הזעירים והנוצצים. על פרונס גם הוטלה המשימה להזיז ממקומם את הסלעים הכבדים שהפריעו למלאכה. אז היה רופ חופר כמות גדולה של אדמה, מטעין אותה על מזחלת ופרונס היה מושך אותה אל הפלג הקרוב. שם יכול היה רופ, סוף סוף, לשטוף את רגבי העפר במי הנחל ולנסות למצוא בהם גושי זהב.

לחיפוש זהב באמצעות כלי דמוי מחבת (Pan) קראו האמריקנים בפשטות ''פאנינג'' (Panning). זו הייתה עבודה קשה ומאומצת מאוד. על כן, החליט רופ לבנות ''לונג טומס'' (Long Toms) ולהשתמש גם במיכלי הפרדה (Sluice Boxes). לונג טום היה בול עץ חלול שתוכנו הוצא ממנו ואותו נהג הכורה לנענע הלוך ושוב כמעין עריסה. מסננת שהותקנה בתחתיתו קלטה העפר ואת המים שנשפכו פנימה, איפשרה למרכיבי האדמה לרדת לקרקעית המכשיר והותירה עליה את חומר מסונן שגרגריו קטנים יותר. במיכלי ההפרדה שבתוכם הותקנו פיסות עץ מחורצות, היה רופ שוטף את העפר שנותר בלונג טום. גרגירי הזהב הכבדים היו שוקעים, מפאת משקלם הסגולי הגבוה, אל תוך חריצים מיוחדים שהותקנו במיוחד לשם כך במיכלים עצמם. לאחר מכן שפך רופ נוזל כספית על אבקת הזהב כדי לספוח כמות אבקה גדולה ככל האפשר. האבקה דבקה בכספית ונאספה עליה, תוך שהיא מקבל את הצורה הכדורית האופיינית לחומר זה. תפקידו של פרונס היה לסחוב את קורות העץ הכבדות שמהן הרכיב רופ את הלונג טומס ואת מיכלי ההפרדה.

רופ לא אהב לעבוד במכרות וכשלעצמו העדיף לחפש זהב בנחלים באמצעות פלייסר (Placer) – מעין מרזב המורכב מקופסאות עץ שביניהן בליטות לכל רוחב המרזב. הכורה היה שוטף פנימה את העפר שהוציא ואל הפלייסר, הממוקם בזווית אלכסונית, היה מזרים את מי הנחל. הבליטות היו מאפשרות למים לעבור יחד עם גרגרי החול הקלים, אך גורמות לעפרות הכבדות יותר לשקוע מאחוריהן ולהצטבר. ושוב, בשל משקלו הסגולי הגבוה של הזהב היה ''קשה'' יותר למים לשטוף גרגרים אלה דרך כל מעצורי המרזב. בקיצור, רופ שרווד אמנם העדיף לעבוד באמצעות פלייסרים, אבל לא תמיד עלה בידו למצוא זהב בעצמו בשטחים בהם חיפש. כדי להתפרנס איכשהו, נהג לעבוד כשכיר עבור בעלי המכרות. וזה, בעצם, מה שגרם לפרונס להתפרסם כל כך. בזמן זה או אחר, התברר שלא היה מכרה במחוז פיירפליי-אלמה שבו פרונס לא עבד. כשרופ עבד במעמקי המכרות היה פרונס מסייע למעלה, על פני השטח. הוא הניח לפועלים לרתום אותו לגלגל כדול ולסובבו, וגלגל זה היה מעלה – באמצעות כבל פלדה מיוחד – דליים מלאי עפר מן המכרה. פרונס, בקיצור, היה האחראי על סיבוב הגלגל.

לאחר שהגיעו עפרות הזהב למעלה, נהג פרונס להצטרף אל שיירת החמורים שנשאה את המטען מטה, אל תחנת הסינון. בהמות המשא הקטנות והעמלניות היו מכתתות את רגליהן בטור עורפי, נושאות שקי עפרות בכל צד של גופן. בתחנה מחצו אבנים גדולות שנעו בסיבוב מתמיד את העפרות והפרידו מתוכן את הזהב.

מירוץ החמורים המסורתי של פיירפליי. מנציח חמורים דוגמת דורטי ופרונס ומביא לא מעט הכנסות לתושבים

רופ ופרונס עבדו במשותף במשך חמישים שנה כמעט. רופ לא הצליח מעולם להתעשר, אבל החסכונות שצבר משנות הכרייה המרובות איפשרו לו להנות משנות פרישה נוחות למדי. בחורפים הקפואים שירדו על הרי הרוקי היה משכיר את בקתתו שבפיירפליי ונוסע להתגורר אצל אחותו בדנוור. בהיעדרו, ולפי בקשתו, טיפלו תושבי העיירה בחיבה רבה בפרונס הקשיש והאכילו אותו בקש, בביסקוויטים ובחביתיות. כשרופ היה שב מדי מאי לפיירפליי, נהג פרונס לקדם אותו בנערת ''אי-יה'' אדירה, מבטא בכך את שמחתו על האיחוד המחודש עם חברו הוותיק.

כשהגיע רופ לגיל שמונים ערכו לו ידידיו משכבר הימים מסיבה קטנה. פרונס חגג עם שק מלא שיבולת שועל. אפס, פרונס קשישא לא היה עוד במיטבו, שיניו נשרו זה מכבר והיה קשה לו מאוד לעבד את המזון הטעים. פרונס סבל כהוגן, משום שפירוש הדבר היה שנמנע ממנו חלק גדול מאותו מזון שאהב כל כך. וכאילו לא די בכך, באותו חורף, לאחר שרופ נסע לדנוור, היכתה סופה קרה ומעוורת בפיירפליי. פרונס חיפש מחסה בסככה ישנה ומטה לנפול. אבל הרוח העזה טרקה את דלת האסם, כך שהחמור האומלל נלכד בפנים. כשלבסוף מצאו אותו ילדי העיירה, הוא היה חלש מאוד וחולה מאוד. האמהות הדאגניות האכילו אותו בחביתיות מאפה ידיהן, מה שאיפשר לו להחזיק מעמד עד שובו של רופ באביב. אפס, החמור בן ה-‏63 גסס – וכולם יכלו לראות זאת. התושבים החליטו שהחסד הטוב ביותר שניתן לעשות עימו הוא להמיתו בירייה. רופ האומלל, שהחמור היה ידידו הטוב ביותר עלי אדמות, התלבט שעות ארוכות – אך לבסוף נעתר. למעשה, מספרים שרופ התעקש שהוא ולא אחר יהיה מי שיירה את יריית החסד האחרונה בראשו של החמור הנאמן. ''אם יש מי שיגאל אותו מייסוריו זה חייב להיות אני'', קבע בעצב, ''לא יתכן שמישהו אחר יעשה זאת במקומי''.

וכך נעשה.










תושבי פיירפליי ואלמה לא שכחו את החמור הסבלני וטוב המזג. למעשה, דמותו הפכה לחלק מהפולקלור המקומיבמידה כזו שהתושבים החליטו לבנות עבורו אנדרטה ולהנציח בכך את זכרו. בעזרת תרומות שנאסו יצאה היוזמה אל הפועל. כשהושלמה המצבה, הועברו עצמותיו אל קבר חדש, קרוב יותר למרכז העיר. בטקס מיוחד, מרגש כשלעצמו, קרא רופ בקול רועד את “Me and Prunes”, פואמה שחיבר במיוחד לכבוד האירוע. על האבן נכתבו המלים ''פרונס, חמור, 1867-1930 – פיירפליי, אלמה, כל המכרות במחוז''. מעל לכתובת הוצב ריקוע ארד של פרונס.

ללא חברו הטוב, נראו לרופ החיים כריקים מכל תוכן. שנה לאחר מכן תקפה אותו מחלה קשה. ברגעי גסיסתו האחרונים ביקש שלאחר מותו תישרף גופתו ועפרה ייטמן בקבר שייכרה לצד קברו של פרונס.

משאלתו כובדה.

היום, ברחוב הראשי של פיירפליי, עדיין ניתן לראות את האנדרטה לזכר חברו הטוב ביותר של הכורה. כאן שוכנים יחדיו שרידיהם של רופ ושל פרונס הנאמן שלו. אולי נשמותיהם עודן סובבות להן אי שם, בגן העדן של הכורים, ומבקשות ''לעשות מכה'' במירבץ זהב שטרם נוצל במלואו.

כשעשיתי את דרכי חזרה אל הכביש הראשי עצרתי שוב בחנות המשקאות (שהייתה, דומני, המוסד היחיד בפיירפליי שהיה פתוח בשעה זו של הערב). פטפטתי קצת עם בעל המקום והוא סיפר לי על שוֹרטי (Shorty), אחד החמורים האהובים ביותר בסביבה. כששורטי הזדקן הוא מצא לעצמו רע נאמן בדמותו של בָּאם (Bum), כלב דלמטי מקומי. באם ליווה את שורטי בכל אשר הלך, וכאשר התעוור החמור בזקנתו, נהג הכלב ללוותו לכל מקום ולכוונו בדרכיו. השניים פשוט סירבו להיפרד זה מזה. אי שם, ב-‏1951, כשהיה באם עסוק בציד ארנבות בשדה, תעה החמור העיוור בדרכו ונכנס לכביש סואן. מכונית שפגעה בו הרגה אותו במקום. תושבי העיירה העבירו את גופתו למזבלה, אבל באם סירב להיפרד מידידו הוותיק. הוא הלך לשם ונצמד אל הגווייה הקרה, מיילל בכאב עצום ומסרב לכל ניסיונותיהם של התושבים להרגיעו. אז התקבלה החלטה להעביר את גופתו של שורטי לאתר קבורה אחר, מכובד יותר. באם הלך אחרי חברו המת, בוכה ומתאבל, ולא הסכים לזוז ממנה גם באתר הקבורה החדש. לאחר מספר ימים בהם לא אכל ולא שתה דבר, מת באם מצער. כמו במקרה של רופ ופרונס, קברו התושבים את הכלב הנאמן לצד ידידו החמור. בחייהם ובמותם לא נפרָדו.

החמורים עודם ממלאים תפקיד חשוב בפיירפליי. מדי שנה נערך במקום מירוץ מקורי במיוחד, בו משתתפים חמורים ובני אדם. המסלול משתרע על פני 29 מילין (46.4 קילומטרים), מפיירפליי ועד למוסקיטו פאס ובחזרה. אסור למתחרים לרכב על גב החמורים ועליהם ללכת – או, יותר נכון, לרוץ – לצידם במשך כל הדרך; החמורים עצמם, מצד שני, נושאים ציוד כרייה סטנדרטי ושקי אספקה. המהירים ביותר בין הזוגות משלימים את הדרך בארבע שעות בערך. רצי מרתון, אגב, אינם יכולים לעשות זאת מהר יותר, בהתחשב בעובדה שנקודת הפתיחה שלהם היא עיירה בגובה 3,033 מטרים מעל פני הים ושגובהו של מוסקיטו פאס, הנקודה הנישאה ביותר במסלול, הוא 4,020 מטרים. בשום ריצת מרתון תחרותית אין שיפוע שכזה. המנצחים, יש לציין, זוכים בפרסים נאים למדי. מבחינה כלכלית, מכל מקום, זה ודאי אירוע משובב נפש. מדי שנה מגיעים כחמישה עשר אלף צופים לצפות באירוע ולעודד את המתחרים, ומספקים בכך פרנסה נאותה לתושבי המקום. מעולם, אגב, לא יצא לי לחזות בתחרות הזו. אבל היא מהווה הנצחה ראויה לאותם חמורים למודי עבודה קשה שהיו קשורים קשר בל יינתק באדמת קולורדו ובמחצביה.











[לא ניתן לפרסם תגובות למאמר זה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
נוגע ללב   דודו בן עמי   יום ג', 09/08/2005 שעה 11:51   [הצג]
כמה החיים הפשוטים יכולים להיות כל כך יפים   מונס   יום ה', 25/08/2005 שעה 22:07   [הצג]   [2 תגובות]
(ללא כותרת)   משה שרף   יום א', 13/01/2008 שעה 5:38   [הצג]   [3 תגובות]
(ללא כותרת)   דולי   יום א', 13/01/2008 שעה 19:15   [הצג]
[לא ניתן לפרסם תגובות למאמר זה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©