דילמת שחקן הספסל
יום א', 26/06/2005 שעה 22:41

עד כמה יש להכיר בתרומתו של שחקן ספסל למאמץ הקבוצתי גם כשמדבר בהנצחה לדורות? האם כאשר ידברו על ''הגדולים מכולם'' - בהיסטוריה, בפוליטיקה, בתרבות, בספורט - יזכרו גם את שחקני המשנה, אלה שהפכו את מקצוע העזר כנגד לאמנות? ואולי - אולי - יהיה מי שיטען כי כל מעשה הוא יצירה של שחקניו הראשיים ואילו המשניים הם מעין קישוט הכרחי לתפאורה, המספק את השינוי בקצוות אבל אינו חלק מהעיקר? כדאי לבחון את הסוגיה הזו, במיוחד לנוכח השאלה מה לעשות עם רוברט הורי


האמריקנים בדילמה. הדילמה, כפי שניתן לשער, אינה קיומית. ובכל זאת, כשחופרים קצת עמוק יותר לתוך הנושא, היא הופכת למרתקת יותר ויותר, משום שיש לה - כך נדמה - השלכות על נושאים שחורגים מהדילמה העקרונית עצמה.

האם רוברט הורי ראוי להיות הול אוף פיימר?

שאלה מעניינת. רוברט הורי הוא שחקן כדורסל בן 35. בדרך כלל הוא נחשב לבחור חביב, נעים שיחה, חייכן, שונה מאוד מהאישיות האגוצנטרית של קובי בראיינט, למשל, או מהאופי האגרסיבי והפלגמאטי של ראשיד ואלאס. אבל רוברט הורי, בניגוד לאלה שהזכרתי כאן, הוא ''רק'' שחקן ספסל. לא תמצאו כמעט ילד אמריקני שלובש את הג'רזי שלו. אולי רוברט ג'וניור, הבן שלו, עושה את זה. אבל לא אף אחד אחר.

אבל מה שהספסל הזה נתן לו.

רוברט הורי סיים זה עתה את העונה ה-‏13 שלו בליגת ה-NBA. ממוצע הנקודות שלו עומד על שבע וחצי למשחק, בערך רבע מהממוצע שאיתו פרש הגדול מכולם, מייקל ג'ורדן, ממשחק פעיל. בגיל מבוגר המוצע הזה עוד נוטה לרדת, ואם לוקחים בחשבון שלהורי יש עוד שלוש-ארבע שנים בליגה לפחות, הוא יפרוש עם מוצע של שש נקודה משהו. לא מרשים במיוחד, אפשר לומר. עם שבע וחצי נקודות למשחק אפשר לעזור לא מעט לקבוצה, אבל זה עדיין לא הופך אותך למועמד להיכל התהילה של הכדורסל - אות הכבוד האולטימטיבי שמעניק הספורט האמריקני למצטייניו הגדולים.

הורי והסטטיסטיקה. האם יש לו מקום בהיכל התהילה?

כדי להיות קצת יותר ספציפי, היכל התהילה של הכדורסל כולל בתוכו, כמובן, שחקנים שזכו באליפויות NBA והוכיחו מעל לכל ספק שתרומתם לקבוצה הייתה משמעותית. ביל ראסל, ג'ון האבליצ'ק, בוב קוזי, לארי בירד וקווין מקהייל, למשל, הרימו תרומה בלתי נשכחת לבניית המוניטין של הבוסטון סלטיקס, כשזכו יחדיו ב-‏16 אליפויות - יותר מכל קבוצה אחרת בהיסטוריה של הליגה הזאת. מג'יק ג'ונסון, קארים עבדול ג'אבאר, ג'יימס וורת'י, וילט צ'מברליין ואוסקר רוברטסון אחראים להצלחה דומה בקבוצה אחרת, הלוס אנג'לס לייקרס. גם מקומם של אלה בהיכל התהילה הובטח זה מכבר. אחריותם של כל השחקנים שהזכרתי עתה התבטאה, בין השאר, בצבירת נתונים מרשימים של נקודות, ריבאונדים, אסיסטים, חטיפות וחסימות.

אבל אלה הם המיעוט שבמיעוט. בהיכל התהילה של הכדורסל אפשר למצוא גם לא מעט שחקנים שאיכותם יוצאת הדופן הביאה אותם להישגים אישיים כבירים, גם אם קבוצותיהם לא זכו מעולם בתואר אליפות כלשהו. קארל מאלון, לשעבר ביוטה ג'אז, הוא היחיד בין שחקני ה-NBA בכל הזמנים שנכלל בין חמישים הראשונים בכל אחת מחמש הקטגוריות הסטטיסטיות שהזכרתי, כולל המקום השני בכל הזמנים בין הקלעים הגדולים של הליגה. מי שהיה שותפו המרכזי לשני עשורים של הצלחה ביוטה, ג'ון סטוקטון, הוא החוטף והאסיסטנט הטוב בהיסטוריה ורשם הישגים שקשה מאוד יהיה לשבור גם בעוד שנות דור. סטטיסטיקלי ספיקינג, השניים האלה הובילו את הג'אז למאזנים נדירים של הצלחה ולרצף מדהים של כמעט עשרים פעמים רצופות בפלייאוף של הליגה, אבל באליפויות, מעשה שטן, הם לא זכו מעולם. לגורל קבוצתי עגום זה שותפים גם שחקנים נפלאים אחרים כמו צ'ארלס בארקלי, פטריק יואינג וכריס מאלין. אז מה. הישגיהפ האישיים הנדירים ורוח המצוייניות הטבועה בהם הפכו אותם להול אוף פיימרס גם ללא התואר הקבוצתי.

וכאן אנו חוזרים שוב לשבע וחצי הנקודות של רוברט הורי. יש לו גם ממוצע סטנדרטי לפורוורד של חמישה ריבאונדים למשחק. זה לא מי יודע מה מרשים, אבל גם לא רע בכלל לשחקן שמעולם לא היה כוכב גדול. גם הממוצעים שלו בקטגוריות אחרות לא הפכו אותו למועמד ''סטטיסטי''. וכאמור, הוא תמיד היה שחקן ספסל.

אז למה הדילמה?

שאלה טובה. ובכן, רוברט הורי הוא החשקן השני בהיסטוריה של הליגה הנהדרת הזאת שזכה באליפויות במדי שלוש קבוצות שונות. זה התחיל בשתי אליפויות ביוסטון, המשיף בשותפות בשלוש אליפויות בליקרס והגיע אתה למספר שש עם האליפות האחרונה של סאן אנטוניו ספרס. אלה גם שלוש הקבוצות שבהן בילה את הקריירה המקצוענית שלו (חוץ מפיניקס, שאחרי 32 משחקים בעונת 1996-7 מיהרה להעביר אותו בטרייד ללייקרס - החלטה שיש אומרים שספיניקס בוכים עליה עד היום). בקיצור, היכן שהורי דורך יש אליפות. אפשר לרכוש אותו כביטוח להשגת אליפות. מה רע?

רוברט הורי הוא שחקן שמתמחה בקליעות ברגע ההכרעה. מיקי ברקוביץ' אמר פעם שכאשר הוא מגיע ליד אליהו הוא נכנס, שואל מה התוצאה, לוקח כדור וקולע את סל הניצחון. אבל זו לא הדוגמה הנכונה, משום שברקוביץ' (ואחריו גם דורון שפר, עודד קטש ואחרים) היה תמיד ציר מרכזי במשחק השוטף של קבוצותיו. ב-NBA זה עוד יותר בולט. כשהיה צריך ללכת על ניצחון, שיקאגו, למשל, תמיד דאגה שהכדור יגיע לידיים של מייקל ג'ורדן. בדרך כלל זה עבד. אבל לג'ורדן גם היו שלושים ומשהו נקודות במשחק, חמישה-ששה אסיסטים ועוד אי-אלו תרומות שנבצרו במהלך שלושים וחמש דקות על הפארקט לפחות.

אצל הורי זה שונה. הורי יכול לקלוע במשחק שלם שלוש-ארבע נקודות. אבל בשניות האחרונות, כשההתקפה מתנהלת בקדחתנות במטרה למצוא את האיש הפנוי, הורי בדרך כלל נמצא שם. הכדור הולך אליו, הוא מתמקם בזווית האלכסונית המועדפת עליו, מתרומם וזורק. הכדור יוצא מידיו במסלול קשתי מדוייק, היישר אל תוך הטבעת. חיוך גדול מפציע על פניו והוא מניף את ידו בחיוך גדול ומאופק. הקבוצה של הורי שוב מנצחת. זה קרה ביוסטון, זה קרה בלי סוף פעמים בלוס אנג'לס וזה קרה גם השנה, בסן אנטוניו.

מי שראה את משחק מספר חמש בסדרת הגמר האחרונה יכול היה להיווכח באיכויות המשוגעות האלה של הורי. זה היה משחק החוץ השלישי הרצוף של הספרס והיא הגיעה אליו בדפיציט מוראלי. אחרי שני ניצחונות במשחקי הבית בטכסאס, השיוו הפיסטונס את הסידרה בשני נצחונות בית משלהם, האחרון שבהם בהפרש משפיל של יותר משלושים נקודות. ההגנה של דטרויט עשתה מטים דאנקן ומחבורתו צחוק. הפסד שלישי רצוף היה שולח את סאן אנטוניו לשני משחקים הבית האחרונים שלה עם מיטען עודף של חששות ועצבים שיכול היה להפיל כל קבוצה. פחות משש שניות לסיום, כשדטרויט הובילה בשתי נקודות, חדר מאנו ג'ינובילי מהספרס לרחבת הסל של דטרויט, אבל דרכו נחסמה שם. הורי, משום מה, עמד פנוי מחוץ לקשת. ג'ינובילי העיף אליו את הכדור. הפורוורד הגבוה בעל הזקנקן והחיוך שלא נגמר התרומם מוכנית מהמקום, זרק את הכדור ושנייה לאחר מכן שמע את הסויש המיוחל מהדהד כל הדרך לאלאמו. סאן אנטוניו ניצחה בנקודה.

אבל זה לא היה הכל. באותו משחק חמישי לא קלע הורי אפילו נקודה אחת מסכנה במחצית הראשונה. אבל אחרי ההפסקה הוא פתח במיפגן שכמותו לא ראתה הליגה הזו כבר זמן רב. חמש משש הזריקות שלו מטווח השלוש נכנסו לחישוק. בסוף המשחק צינו הסטטיסטיקנים ש-‏21 הנקודות של הורי קבעו שיא חדש: מספר הנקודות הגבוה ביותר שנקלע בסידרת גמר על ידי מישהו שלא קלע כלום במחצית הראשונה. גם קטגוריה כזו יש שם.

בואו נחזור לרגע מההישג הזה לנושא של היכל התהילה. למעשה, היה כבר שחקן אחד שזכה באליפויות עם שלוש קבוצות שונות. קראו לו ג'ון סאלי. בסוף שנות השמונים היה סאלי שחקן מחליף משמעותי בלהקת הבאד בויז שהנהיגו אייזאה תומאס וביל ליימביר בדטרויט. הוא זכה איתם בשתי אליפויות. אבל הקריירה של סאלי מעולם לא הביאה אותו לווינריות מהסוג של הורי. למעשה, בשתי הקבוצות הבאות שלו, שיקאגו והלייקרס, הוא בקושי שיחק. מי שנמנה פורמלית על הרוסטר אבל לא משחק לעולם לא ייכנס להיכל התהילה.

הורי, לעומת זאת, משחק ואפילו לא מעט. הייחוד שלו, היכולת לקחת אחריות במאני טיים גם אם לא עשה עד אז משהו מיוחד בהתקפה (ולא לטעות - מדובר בשחקן הגנה משובח שלא מעט יריבים כבר סבלו משמירתו) הביאה את טים דאנקן, הול אוף פיימר ודאי לאחר שיפרוש, לכנות אותו ''ביג שאט בוב'' (Big Shot Bob). אגב, אותו דאנקן ציין בעצמו את העובדה שהורי יכול להימנע משחק שלם מקליעה לסל אבל קולע בדקות הסיום כמו משוגע. הורי, אפשר להבין, לא השתגע על ההמעטה המרומזת הזו באיכויות המשחק שלו ושיגר עקיצת גומלין. כשנשאל אם דאנקן הוא הביג-מן הגדול ביותר שליידו שיחק, דירג אותו הורי אחרי שאקיל אוניל ואחרי חאכים אולג'ואן. כשהתבקש להסביר ענה: ''שאקיל הביא לי שלוש אליפויות, חאכים שתיים וטים אחת. אם נזכה גם בשנה הבאה תבואו לשאול אותי שוב''.

ביג שאט בוב בדרך להיכל התהילה? בהחלט אפשרי. ''מייק אנד מייק אין דה מורנינג'', תוכנית הפרשנות הפנטסטית שמגישים מייק גוליק ומייק גרינברג ב-ESPN דנה בכך ברצינות רבה. ''הוא הרבה יותר טוב מסאלי'', אמר גרינברג את מה שיודעים כולם ממילא. ''אין שום ספק בכך'', הסכים גוליק מייד. את סאלי אף אחד בכלל לא חושב להציע להיכל. מצד שני, פרשנים כמו פליקס ג'ילט, למשל. תוהים אם אכן מדובר בשחקן הקלאץ' הגדול אי-פעם או שיש כאן משהו פגום.

הדיון המעניין הזה על איכויותיו הנצחיות של שחקן שתרומתו הסטטיסטית שולית אך איכותית אינו נוגע רק להורי. השאלה אם מקומו במסדר הכבוד הזה עדיין פתוחה לדיון. אבל מעבר לכך, עומדת כאן למבחן השאלה כיצד יש להנציח - אם בכלל - שחקני משנה לדורותיהם. יעקב הלל, למשל, תואם הורי של הכדורגל הישראלי, זכה באליפויות ובגביעים בכמות יוצא דופן בקריירה שלו, ובמדי קבוצות כמו מכבי תל אביב, הפועל תל אביב ובית''ר ירושלים. כולם מסכימים שהוא היה אפור, לא מבריק, אבל יעיל. שחקנים כאלה דרושים בכל קבוצה. מצד שני, לא בשביל אלה הקהל בא למגרש. הוא בא בשביל השפיגלים, השפיגלרים, הברקוביצ'ים והרביבואים - אלה שבסופו של דבר מונצחים בזיכרון הקולקטיבי של היסטוריית המשחק גם אם אין לנו היכל תהילה רשמי. שחקן משנה נוסף שכזה, למי שמעוניין, הוא אלון חרזי ממכבי חיפה - שחקן לא בולט אבל יעיל, שבקריירה שלו היווה מודל ליציבות והיה שותף לאינספור תארים קבוצתיים.

ובכן, היכן יש למקם אותם? האם יש לצרפם להיכל התהילה שלנו? האם יש לתפוח היכל תהילה לשחקני משנה? או שמא הכבוד המגיע להם כבר ניתן להם בעצם הזכיה גם מבלי שחוסר הברק שלהם יונצח באיזושהי צורה על ידי הזיכרון ההיסטורי של כולנו?

[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
(ללא כותרת)   צביקה   יום ב', 27/06/2005 שעה 12:32   [הצג]   [19 תגובות]
בוודאי שמגיע לו!   אמיר ליברמן   יום ד', 17/08/2005 שעה 11:40   [הצג]   [13 תגובות]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©