הפיתון מת מצחוק
יום ב', 13/06/2005 שעה 5:43
פילוסופיה, אטימולוגיה, פליאונותולוגיה - בכל התחומים הללו ניתן למצוא את עקבותיה של חבורת מונטי פייטון, שההומור הפרוע וחסר המעצורים שלה שינה את פני הקומדיה. אין בינינו כמעט אדם שלא צפה בסרט או מכיר מערכון שלהם, או לכל הפחות משתמש במונח הנטול מהשפה המיוחדת אותה פיתחו במשך עשרות שנות יצירה. ששת המופלאים שחטו בעליזות מיתוסים ואגדות, החל מסיפורי הברית החדשה וכלה בחיפוש אחר הגביע הקדוש. בדרך הם גם עשו פארודיות על פילוסופיה קיומית ועל מהות החיים, הוציאו תקליט בעל שלושה צדדים ואפילו פרסמו ספרים. תקציר היסטורי של החבורה ששינתה את פני עולם ההומור








- ''אתה בא לסרט?'', הציע ירון.
זה היה ביום סתיו כלשהו של אחרי החגים. חזרנו ברגל מבית הספר, שהיה מרוחק כשלושה קילומטרים מהבית. הוא גר מולי, בכרמליה, על שפת ואדי שיח הציורי, ולפעמים היינו עושים המון דברים ביחד. כמוני, הוא היה משוגע על משחקי היגיון, ובימי שלישי נהגנו לשבת ליד הרדיו, להקשיב למשה טימור וזאב ענר ב''מחפשים את המטמון'', לפרוש אנציקלופדיות על הרצפה ולנסות למכור בטלפון תשובות להוא שיושב באולפן בירושלים ומנסה לפתור את כתב החידה. זה כן. כדורגל ברחבת העמודים של הבניין גם בא בחשבון. סרטים, ללא שום סיבה מיוחדת, היו משהו נדיר יותר.
- ''בסדר'', אמרתי, ''אבל אין שום דבר שדחוף לי לראות. יש לך רעיון?''
- ''חשבתי על 'מונטי פייטון והגביע הקדוש''', השיב מניה וביה.
- ''מי זה המונטי פייטון הזה?''







קשה להפריז בהשפעה שהייתה - ועודנה יש - לחבורת מונטי פייטון על התפתחותו של ההומור בעולם המערבי. ששת החברים בה זכו במשך השנים לכינויים נוסח ''הביטלס של הקומדיה''. אני מוכן לומר כאן ועכשיו שבניגוד לניסיונות להקביל את הלהקה האלמותית מליברפול לכל מיני הרכבים משונים שצצו בשנים מאוחרות יותר, הרי שעל סקאלת האיכות של הקומדיה מצויה שישיית מונטי פייטון באיזור זהה לחלוטין. יצירתם האנרכיסטית של השישה מורגשת כיום כמעט בכל סאטירה, פרודיה או גוון אחר של קומדיה - החל מ''סאטרדיי נייט לייב'', עבור ב''סימפסונים'' וכלה ב''סאות' פארק''. אנימציות והשפעות הומוריסטיות של החבורה ניתן למצוא בקלות גם ב''ניקוי ראש'' המיתולוגי של מוטי קירשנבאום וחבריו מאמצע שנות השבעים.

חבורת מונטי פייטון הוקמה בשנות השישים המאוחרות על ידי גרהאם צ'פמן, ג'ון קליז, טרי גיליאם, אריק איידל, טרי ג'ונס ומייקל פיילין. בין השישה הייתה היכרות כבר בנסיבות שקדמו להקמת החבורה. גרהאם, ג'ון ואריק למדו יחד בקיימברידג', ואילו טרי ג'ונס ומייקל פיילין למדו בצוותא באוקספורד - ומאוחר יותר גם עבדו יחד בכמה פרוייקטים טלוויזיוניים הומוריסטיים, שהנודע בהם היה The Frost Report. טרי גיליאם, אנימטור אמריקני, היה החריג בחבורה הזו.

ב-‏1967 כתבו ג'ון וגרהאם במשותף את At Last, the 1948 Show, תוכנית שבה השתתפו גם מרטי פלדמן, טים ברוק-טיילור ואיימי מקדונלד, עם הופעות אורח מזדמנות של אריק איידל. שנה מאוחר יותר כתבו אריק, מייקל וטרי ג'ונס את תוכנית הילדים Do Not Adjust Your Set, שבה גם שיחקו יחד עם דייוויד ג'ייסון, ואת התוכנית Bonzo Dog (Doo Dah) Band, שלהיט אחד מתוכה, I'm the Urban Spaceman, זכה להצלחה במצעדי המכירות. אחד הדברים היותר מעניינים בסידרה אחרונה זו הוא השימוש שנעשה בה באנימציות שיצר עבורה טרי גיליאם.

בשנת 1969 כתבו וכיכבו מייקל וטרי ג'ונס בסדרת טלוויזיה קצרת ימים שנקראה The Complete and Utter History of Britain, בה הציגו פרודיות מטורפות על ההיסטוריה הבריטית, שהוצגה כאילו מצלמות טלוויזיה נכחו באירועים השונים שהתרחשו לכל אורכה. אחד הצופים הנלהבים בסידרה היה, במקרה, ג'ון קליז. הוא כל כך התרשם ממנה, שהחליט מייד כי ברצונו לעבוד עם מייקל. רעיון דומה עלה גם במוחו של בארי טוק, מפיק בבי.בי.סי, והלה נזדרז להפגיש בין השניים. ג'ון הביא עימו את גרהאם צ'פמן, שהיה זה מכבר שותפו לכתיבה, ואילו מייקל הביא את הצוות שעימו עבד על DNAYS, וכלל את טרי ג'ונס, אריק איידל וטרי גיליאם. השישה גילו מייד שיש להם טעם משותף בענייני הומור וסאטירה: כולם היו צופים נאמנים של הסידרה הקומית The Goons ושל המופע הקומי של ספייק מיליגן, Q5. בבי.בי.סי אהבו את החיבור הזה והחליטו לתת לשישה תקציב לתוכנית סאטירית בת שלושה עשר פרקים. הייתה זו ראשיתה של מהפכה בהומור הבריטי.


הפרק הראשון של Monty Python's Flying Circus שודר ב-‏5 באוקטובר 1969. התוכנית שובצה לשעת לילה מאוחרת ולאחר מכן הועברה לשעות שונות ומשונות בלוח השידורים, בדרך כלל משום שרצו לפנות שם מקום לתוכניות אחרות, נחשבות יותר. בנוסף, התברר שלא כל האיזורים בבריטניה יכלו לקלוט את שידורי התוכנית. ולמרות כל זאת, לאט לאט נוצר לסידרה קהל מעריצים קטן ושמועה אודות ההומור הפרוע וחסר המעצורים שבה החלה לעבור מפה לאוזן - לפחות ברמה שהספיקה לבי.בי.סי להחליט על מתן צ'אנס לסידרה לעונת שידורים נוספת.

השוני מתוכניות בידור אחרות בלט מייד. השישה ירו לכל כיוון. המערכונים והשירים שלהם היו חתרניים במובהק ותקפו את כל המאפיינים הקבועים של החיים בבריטניה (במיוחד של אנשי מקצוע) ותכופות אף ביטאו עמדות פוליטיות ממש. העובדה שכולם באו מרקע אקדמי השתקפה היטב בטקסטים שלהם, שהיו בעלי נימה אינטלקטואלית בולטת ונשזרו בהם מאות איזכורים של פילוסופים, סופרים ושאר אנשי רוח - כמו גם של יצירותיהם. תוכי מת, חוטב עצים טרנסווסטיט, השר להליכה מטופשת, קבוצת כדורגל המורכבת כולה משחקנים בעלי רגל עץ נוסח ג'ון סילבר הארוך מ''אי המטמון'' ובדיחה המביאה למותו של כל השומע אותה - כל אלה ועוד הופיעו במערכוני ''הקרקס המעופף''. הם היו מתוחכמים, מרושעים, אבסודרדיים, סאדיסטיים וסאטיריים. נשבה מהם רוח פרועה וחברת עכבות שהייתה הניגוד המוחלט של האופי הבריטי.

''הקרקס המעופף'' קיבל את שמו, כרגיל אצל החבורה, בשל עולם האסוציאציות הפנימי שלהם. גרהאם צ'פמן סיפר פעם שהחבורה התייחסה לעצמה כאל ''הקרקס''. המילה ''מעופף'' הזכירה להם את מלחמת העולם הראשונה, אירוע שממנו שאבו לא מעט השראה לפרודיות הצבאיות המטורפות שלהם. ''מונטי'' הזכיר להם שם של סוכן שחקנים גרוע במיוחד, ואילו ''פייטון'' (או יותר נכון ''Python'') הוא נחש הפיתון, שאליבא דצ'פמן מתכווץ, נדחק ואז טורף את קורבנו (ומשום מה כנראה ראו בו כמה מהקומיקאים משהו המזכיר את ההתעללות הקומית שלהם בכל מה שזז). כל אלה יחד יצרו שם שהיה קצת יותר קליט מאשר שמה המקורי של התוכנית, Owl Stretching Time.

בניגוד לתוכניות הומוריסטיות אחרות, ב''קרקס המעופף'' השתתפו דמויות קבועות, פחות או יותר. פיילין שיחק את איש ה''It's'', גבר פרוע ומוזנח שבגדיו קרועים וזקנו ארוך ובלתי גזוז, המופיע בתחילת כל פרק ומנסה לומר משהו ולא מצליח אלא לבטא ''It's...'' בטרם הוא נקטע על ידי כותרות הפתיחה. קליז שיחק תפקיד קבוע של שדר בי.בי. סי מחולף ומעונב היושב ליד שולחן עבודה, לעתים קרובות בזירות מופרכות לחלוטין (כמו יער או חוף) ומשדר משם. בשורה הקבועה שלו - ''ועכשיו, למשהו שונה לגמרי'' - נעשה שימוש קבוע על מנת לקשר בין מערכון אחד למשנהו. בסופו של דבר הפכה השורה הזו למשפט הזכור ביותר מאותה תוכנית ואף שימשה, כזכור, כשם סרטה הראשון של החבורה. קליז שיחק גם את מר פראליין, גבר העטוף כמעט תמיד במעיל גשם כבד, שדיבורו נמלץ ומבטאו דווקא קוקני. לפראליין הייתה נטייה קבועה להסתבך בוויכוחים אבסורדיים לחלוטין, שלעתים הוא עצמו יזם אותם ולעתים מצא עצמו כקורבנם. דמות אחרת, אותה גילם טרי גיליאם, הייתה של אביר בשריון, המצוייד בתרנגולת מגומי; גיליאם נהג לחבוט בתרנגולת בראשן של דמויות כאלה ואחרות ובכך להביא את המערכון אל סיומו. גיליאם ופיילין נהגו לגלם דמות של ויקינג שמתערב במערכונים המתנהלים ''למישרין'', באמצעות המילה ''Anyway''. גיליאם שיחק גם את דמותו של אורגניסט עירום המדגיש את הפואנטה בחלק מהקטעים. גם טרי ג'ונס גילם את אותה דמות. צ'פמן שיחק קולונל בריטי נפוח וטיפש במיוחד. בנוסף, גילמו צ'פמן וג'ונס לסירוגין את דמותו של ביגלס, טייס פיקטיבי, בוגר מלחמת העולם הראשונה.


אורחים נוספים בסידרה (שתיפקדו בעיקר כשחקני משנה) ביו קרול קליבלנד, קוני בות' (לימים רעייתו של ג'ון קליז ושותפתו בסידרה ''המלון של פולטי'', שם שיחקה את פולי החדרנית) וניל אינס. הצד המוסיקלי של ''הקרקס המעופף'' היה בעל חשיבות עצומה להצלחתו. כנעימת הפתיחה של התוכנית שימש מארש פעמון החירות של ג'ון פיליפ סוזה. זמרי פרד טומלינסון (מקהלה ידועה בבריטניה אז) הופיעו מעת לעת בחלק מהעיבודים המוסיקליים.

עוד לפני תחילת צילומי העונה השנייה הוציאה החבורה את סרט הקולנוע הראשון שלה, And Now For Something Completely Different. הסרט התבסס ברובו על מערכונים שהוצגו ב''קרקס המעופף'' הטלוויזיוני, כמו ''התוכי המת'', ''סבתות מהגהינום'', ''שיר חוטב העצים'' ו''סחיטה'' - מערכון שבו מוצגת תוכנית טלוויזיה בה נחשפים אט-אט רמזים על אישיות בכירה שמעורבת במעשה אסור; האישיות יכולה להתקשר אל האולפן ולשלם תמורת הפסקת השידור, כאשר כל דקה שעוברת עולה מחיר הדמי-לא-יחרץ שהיא נדרשת לשלם לערוץ הטלוויזיה.

החבורה המאוכזבת חזרה לעשייה טלוויזיונית. העונה השלישית של ''הקרקס המעופף'' שודרה ב-‏1972-73, ובסופה החליט ג'ון קליז שנמאס לו מהעבודה המשותפת ופרש. עונה רביעית, שבה נקראה הסדרה בפשטות ''מונטי פייטון'', שודרה ב-‏1974. היו בה רק שישה פרקים, ובדרך כלל נהוג להחשיב אותה כעונה הפחות טובה מבין הארבע - גם בגלל עזיבתו של ג'ון, שהחלישה במשהו את עוצמתה הקומית של החבורה. למרבה המזל, עזיבתו של ג'ון הייתה קצרת ימים.

למודי ניסיון מכשלונם ב''משהו שונה לגמרי'', היו הפייטונים נחושים בדעתם להפוך את סרטם הבא להצלחה אומנותית וקופתית כאחד. בין העונה השלישית והרביעית של ''הקרקס המעופף'' יצאה החבורה לסקוטלנד, שם צילמה, בתקציב מגוחך, את Monty Python and the Holy Grail, בבימויים של טרי ג'ונס וטרי גיליאם. על אף שהצילומים נתקלו בקשיים - בעיקר האקלים הבלתי-ידידותי במובהק של סקוטלנד - הצליחה החבורה להוציא מתחת ידיה את אחד מסרטיה המצליחים ביותר. בתיזמון מוצלח למדי, יצא ''הגביע הקדוש'' לאקרנים בתקופה בה הפכה חבורת מונטי פייטון לפופולרית למדי בארצות הברית, מה שהוסיף על הצלחתו המסחרית של הסרט - ושיכנע סופית את אנשי החבורה שעתידם טמון ביצירה הקולנועית, ולא בזו הטלוויזיונית.

ב''גביע הקדוש'' שחטה החבורה בשמחה את מיתוס המלך ארתור ואבירי השולחן העגול. המלך ארתור פנדרגון תואר כטיפוס נפוח מחשיבות עצמית, שדוהר על פני בריטנה בדילוגים, כאשר משרת שנע מאחוריו משמיע בכלי הקשה העשוי מקליפת אגוז קוקוס את צלילי נקישת הפרסות של הסוסים שאינם. בסצינת הפתיחה נאסר על המלך הנודד להיכנס לטירה גדולה והוא מופגז על ידי בליסטראות המשתמשות בפרות כבקטפולטות. תכונות האבירים שונות במאה ושומונים מעלות מהתכונות שמייחסות להם האגדות (סר לנסלוט, שהמיתוס מייחס לו עוז רוח ולב אמיץ, אינו אלא פחדן עלוב נפש). הם מוצאים את קאמלוט, אבל אין להם חשק ללכת לשם בכלל. חלק מהדמויות מוצאות את מותן בדרכים מגוחכות למדי. חלק מהן נקטלות על ידי ארנב רצחני (שמובס, בתורו, על ידי אבירי המלך המשתמשים ב''רימון היד הקדוש'') או העפה מעל גשר המוות כאשר אין הם מסוגלים לענות על שאלה כלשהי ששואל שומר הגשר. באחת הסצינות הם נקלעים למנזר שבו מתגוררות נזירות חרמניות במיוחד, שמידותיהם הטובות של אורחיהן מעניינות אותן בעיקר באיזור שמתחת לחגורה.


סרטה הבא (והשנוי במחלוקת) של החבורה היה Monty Pythton's Life Of Brian, שיצא ב-‏1979. הרעיון לסרט בא מהלצה של אריק איידל, שהעיר כי סרטה הבא של החבורה ייקרא, קרוב לוודאי, Jesus Christ: Lust for Glory. לאחר עבודת כתיבה מאומצת, שחלקים ממנה נעשו אפילו במהלך חופש באי ברבדוס, יצא תחת ידם תסריט שלא היה לו כמעט דבר וחצי דבר עם ישו, וסיפר בפשטות את סיפורו של אדם הנחשב בטעות למשיח - הלא הוא בריאן המבולבל. במשך זמן מה נראה כי הסרט כלל לא ייצא לפועל, ואפילו הסכום שהוקצב למימונו בוטל. למרבה המזל, התערב בעניין מעריץ ותיק של החבורה, אחד ג'ורג' האריסון, לשעבר חיפושית מליברפול. האריסון רצה כל כך לראות את התסריט הופך ליצירה קולנועית, עד שהלך והקים בעצמו חברת הפקות (Handmade Productions), במיוחד למטרה זו. כשיצא הסרט, הוא הותקף על ידי נוצרים פונדמנטליסטיים שאף ערכו קמפיין להחרמתו. למרות (ואולי, בעצם, בגלל) זאת, הסרט נחל הצלחה קופתית אדירה. השנינות, האינטליגנציה והפרובוקציה מעורת המחשבות שהשתלבו להפליא בדמויות המשעשעות, הפכו את ''בריאן כוכב עליון'' (כפי שנקרא בעברית) לשעתה היפה ביותר של חבורת מונטי פייטון.

ב''בריאן כוכב עליון'' התעללו השישה, כאמור, במיתוס על חייו ומותו של ישו הנוצרי. הכל, כרגיל, הפוך על ראשו, אבל עם תוספות שמתבלות את הפרודיה במופעים תזזיתיים ובלתי צפויים. אימו של בריאן אינה בתולה, אלא דווקא זונה. סקילה עד מוות היא סוג של בילוי קהילתי משעשע בירושלים של אז. תעשיית המזכרות הקדושות מקבלת את מנת הלגלוג המרושע שלה כאשר נוהים היהודים אחר נעלו של אדם שהם חושבים למשיח. הפלגנות הפוליטית מצטיירת כאידיוטית להחריד כאשר כל אחד מהפעילים האנטי-רומאיים מקים לו מפלגה עצמאית שבה הוא, פחות או יותר, הפעיל היחיד. למותר לציין שהמפלגות והמחתרות הללו עסוקות יותר במלחמות בינן לבין עצמן מאשר במאבק נגד האוייב המשותף. הן מתעוררות רק כאשר בריאן עצמו מצייר על קיר את הכתובת ''Romani Ite Donum'' (''רומאים, לכו הביתה'') ומישהו שם מחליט לקחת אותו ברצינות. חלק מהסצינות, כמו זו המחקה עמידה על המקח בשוק הירושלמי (שבה דורש סוחר נמרץ מבריאן הנבוך להתמקח איתו על אף שהלה מוכן לשלם כבר את המחיר המקורי), או זו שבה בודק הנציב העילג פונטיוס פילאטוס (שאינו מסוגל להגות כהלכה את האות R ומחליף אותה תמיד ב-W) את תגובת עוזריו לשמו של חברו הטוב, ביגוּס דיקוּס, מצחיקות עד דמעות. ההשתוללות מגיעה לשיא כאשר גיבור הסרט נחטף על ידי חללית ובה חייזרים מטורללים שלא דומים לשום דבר ונראים כאילו הם על סמים. בריאן, כמו ישו במקור, מסיים את חייו כשהוא נצלב על גבעה מחוץ לירושלים, בצוותא עם כל מיני אחרים. בסצינה הזו מבצעת החבורה, בעליצות מקאברית, את הקטע המוסיקלי הידוע ביותר שלה אי-פעם, ''Always Look on the Bright Side of Life'', בו הם מסבירים ש''החיים הם חתיכת חרא'', אבל בעצם גם שהחיים הם סוג של מופע שבו על הגיבור להצחיק את הקהל וכדאי רק שיזכור שהבדיחה האחרונה היא על חשבונו.

אחרי ''בריאן'' יצא לאור תיעוד של מופע חי שערכה בחבורה בהוליווד. השישה הציגו כמה מהמערכונים האהובים ביותר שלהם. הקהל, מצידו, שיתף פעולה: רבים מהצופים התחפשו בדמויות שונות שגילמו חברי מונטי פייטון בסרטיהם הקודמים. הצופים אף ידעו את כל מילות המערכונים בעל פה -המקבילה ההומוריסטית למופע רוק, אם רוצים.


הסרט הבא היה, למעשה, האחרון שהוציאה מתחת ידיה החבורה כולה. Monty Python's Meaning Of Life יצא ב-‏1983 ונחל אף הוא הצלחה מסחרית וביקורתית (הוא זכה, בין השאר, בפרס השופטים בפסטיבל קאן). בסרט קרעה החבורה את הצורה לכל צורת חשיבה המנסה לפענח את משמעות החיים, סיבת הקיום האנושי וכל הרהור פילוסופי אחר בנושא הזה. הסרט כלל כמה מהחומרים הסאטיריים החריפים ביותר של החבורה, כולל מתיחת ביקורת קשה על מדיניות הכנסייה הקתולית בנושא הילודה (בשיר ''Every Sperm is Sacred''), שיעור בחינוך מיני הכולל הדגמה חיה של מגע מיני בפני תלמידים משועממים עד מוות, סצינה בה נראה גרהאם צ'פמן כשהוא נדחף מצוק סלע גבוה על ידי נשים שגופן לא ממש רחוק מעירום מלא, וכמובן הסצינה הזכורה ביותר מאותו סרט - מר קריאוסוטה, שמתפוצץ מרוב מזון וקיא במסעדה בה הוא נוהג לאכול כמויות ענק. סצינה הולמת, לכל הדיעות, לסיומו של עידן מונטי פייטון.

בין כל עיסוקיהם בפרוייקטים של ''הקרקס המעופף'' ובסרטים השונים, הצליחו הפייטונים גם לעבוד על ספרים ועל אלבומים. יצירות אלה היו מלאות המצאה ודמיון ממש כשם שהיו הפרוייקטים המוכרים האחרים. בין השאר, הוציאו השישה את The Monty Python Matching Tie and Handkerchief, התקליט הראשון בהיסטוריה שהיו לו 'שלושה צדדים': בצידו השני של התקליט נחרץ חריץ שני, כך שהמוסיקה שרצו לשמוע הייתה תלויה במקום נפילת מחט הפטיפון...

לפי מיטב המסורת של מונטי פייטון, הצליחו גם הספרים והאלבומים של החבורה לעורר מחלוקות. עטיפתו הלבנה של הספר Monty Python's Brand New Bok (כך במקור - bok ולא book), למשל, הייתה מכוסה בטביעות אצבע מלוכלכות ובולטות במיוחד, והדבר התקבל בתדהמה על ידי הקהל שהגיע לחנויות כדי לרכוש את היצירה. גם האלבום Monty Python's Instant Record Collection גרם לבעיות לזבני חנויות התקליטים: האלבום הגיע כשהוא ארוז בעטיפה שעיצב טרי גיליאם ושנראתה כאילו היא מכילה כמה תקליטים בעת ובעונה אחת. רוכשים שפתחו את העטיפה הופתעו כשמצאו בה תקליט אחד בלבד. מאוחר יותר, יצא אותו אלבום בעטיפה פשוטה וקונבנציונלית יותר. בעיות גרם גם אלבום אחר של החבורה, Monty Python's Contractual Obligation, שאחד השירים בו (''Farewell to John Denver'') נמחק מגירסאות מאוחרות יותר של האלבום ואילו שיר אחר (''Sit on My Face'') ניצל בדרך נס מגורל דומה.

על אף ש''טעם החיים'' היה הפרוייקט הפייטוני האחרון שבו נטלו חלק כל בני החבורה, הרי שבמהלך כל שנות השמונים התרוצצו שמועות על איחוד קרוב, מופע במה משותף, עוד סרט ביחד ואולי סדרת טלוויזיה חדשה. הבעייה הייתה שהפייטונים השונים היו כל כך עסוקים בפרוייקטים אחרים, שלא ניתן היה לתאם מועד שיספיק לפרוייקט משותף נוסף. ב-‏1988 אובחן סרטן בגופו של גרהאם צ'פמן, ועל אף שצ'פמן עצמו טען כי התגבר על המחלה, הוא מת ממנה ב-‏4 באוקטובר 1989 - יום אחד בלבד לפני היום שבו ציינו בני החבורה מלאת עשרים שנה ל''קרקס המעופף'' שלהם.

בשנת 1998 התאחדו הפייטונים לצורך מופע משותף באספן, קולורדו, יחד עם הקומיקאי הבריטי אדי איזארד, שהפך, לצורף ההופעה, לאיש השישי בצוות. גרהאם צ'פמן ''השתתף'' אף הוא, כשכד בה נח, כביכול, אפרו, נבעט ''בטעות'' על ידי טרי גיליאם ותוכנו נשפך ממנו. לאחר המופע נשמעו שוב שמועות בדבר איחוד צפוי לסרט או למופע במה משותף, אבל הדבר לא יצא אל הפועל. החבורה התאחדה פעם נוספת ב-‏1999 לצורך מופע שנערך באולפני הבי.בי.סי לציון שלושים שנה להקמתה. היחסים בין חבריה נחשבים לטובים, אך הם לא הצליחו להתאחד לפרק זמן ארוך יותר. ויש מי שיאמר שממילא אם גרהאם צ'פמן לא שם זה כבר לא בדיוק אותו מונטי פייטון.


במשך השנים עשו הפייטונים השונים לא מעט סרטים משעשעים אחרים, אבל אף אחד מהם אינו יכול להיחשב כסרט של החבורה כולה. יותר נכון יהיה להגדיר אותם כשורה של שיתופי פעולה בין חברים בודדים של החבורה. בין אלה אפשר למנות את ''שודדי הזמן'', בבימויו של טרי גיליאם ובכיכובם של ג'ון קליז ומייקל פיילין; ''צהוב הזקן'', עם גרהאם צ'פמן, אריק איידל וג'ון קליז; ''אריק הוויקינג'', שבוים על ידי טרי ג'ונס, שגם שיחק בו יחד עם קליז; ''הרפתקאות הברון מינכהאוזן'' (גיליאם ביים, איידל שיחק); ''דג ושמו ונדה'' (קליז ופילין שיחקו); ''ברזיל'' (גיליאם ביים, פיילין שיחק); ועוד. ב-‏1996 השתתפו ארבעה חברים - ג'ונס, אידל, קליז ופיילין - בגירסה שבה נראה היה כאילו החבורה משחזרת את ההתעללות המסורתית שלה ביצירות מיתולוגיות. הפעם היה זה ''הרוח בערבי הנחל'', סרט שג'ונס גם ביים ושעלילתו מפורקת לגזרים בשורה של סצינות מסחררות. הייתי מזכיר גם את ''בקצב השעון'' שבו הופך קליז, במשחק וירטואוזי, לקורבן של תאוות הדיוק שלו עצמו (ותוך כדי כך אף מלגלג על התכונה הבריטית הזו, כמו גם על כל הגינונים המסורתיים הקבועים של החברה הבריטית), אבל זהו מיפגן של קליז לבדו ולכן נניח לכך.

כיום, שעה שחברי מונטי פייטון כבר אינם מהווים מסגרת אחת, אפשר ללתקשר עימם באמצעות האתר הרשמי שלהם, Pythonline. למעשה, זהו בעיקר פרוייקט של אריק איידל , אבל הארבעה האחרים קופצים מדי פעם לבקר. אבל השישיה לא צריכה את האתר כדי להוסיף ולהיזכר כקלאסיקה הומוריסטית נצחית. משפטים כגון ''this is an ex-parrot'' או ''nudge, nudge, wink wink, say no more'', נכנסו זה מכבר אל השפה האנגלית המדוברת. למעשה, שמה של החבורה כולה הפך למושג מילוני. מילון פופולרי לאנגלית מגדיר את המילה Pythonesque כך: adj., of humour, bizarre and surreal, as in the BBC television comedy programme Monty Python's Flying Circus. במונחים מקומיים קל יהיה יותר להבין את החדירה התרבותית הזו אל תוך התרבות האנגלו-סכסית אם נשווה את הדבר למה שעשתה, למשל, שלישיית הגשש החיוור, שהכניסה אל פנתיאון השיח העברי משפטים כמו ''מה שבע? מה כמה'', ''זה שעולה או זה שיורד?'', ''דייג אוהב דגים?'' ואחרים. מי שאינו מאמין, מוזמן לעיין באוסף הביטויים הפייטוני ולבדוק במקביל במילון אנגלי עדכני. ועוד לא הזכרתי את העובדה שמערכוניהם הפכו כבר מזמן למושא האנליזה של חוקרי פילוסופיה למיניהם.

על מנת להבהיר את רמת החדירה של יצירת הפייטונים לתרבות הפופולרית, כדאי לציין שהמונח ''ספאם'' (spam), המשמש בעיקר לציון דואר זבל המופץ ברשת במאסות אדירות, נטול אף הוא ממערכון של החבורה. המשמעות המקורית של המילה בשפה האנגלית היא קציץ בשר המקביל ללוּף הצה''לי הישן-נושן. במערכון הספאם של החבורה מוצגת מסעדה שהמזון שהיא מגישה עמוס בכמויות ענק של לוף. המלצרית, מצידה, לא מפסיקה לפרט באוזני הסועדים שוב ושוב את מרכיבי המזון, כשבערך כל מילה שנייה או שלישית שלה היא ''ספאם''. עוד היא חוזרת ומספרת על הספאם שמגישה המסעדה, פוצחת חבורה של ויקינגים העומדת בפינה בשיר הלל לספאם, בו גם היא חוזרת שוב ושוב על אותה המילה, אדישה לחלוטין לניסיונותיה הכעוסים של המלצרית להפסיק את השירה המעצבנת. ומכאן ש''ספאם'', פירושו העדכני הוא, פחות או יותר, 'משהו שחוזר על עצמו שוב ושוב עד שהוא עולה על העצבים'. בשנת 1994 הפך הביטוי לשגור בפי גולשי הרשת לאחר שהוצמד למשלוח דואר זבל של עורכי הדין קאנטר וסיגל מהעיר פיניקס, שביקשו לפרסם את שירותיהם לקראת הגרלת הגרין קארד המתקרבת.

יתר על כן, החיבה של אנשי מדע לשאיבת השראה מהקלאסיקה הפייטונית לצורך מתן שמות לעצמים שונים ומשונים חוצה תחומים ועיסוקים. ב-‏1985 נתנו המדענים מרדית' סמית' ומייקל פליין לנחש מאובן ענק שגילו את השם הלטיני המרשים Montypythonoides riversleighensis. ככל הנראה, אותו נחש הוא מאבותיהם הקדומים של הפיתונים בני זמננו, ומכאן שמו.

הנה כי כן, כשנתקלו מדענים רציניים בנחש ענק, האסוציאציה הראשונה שעלתה במוחם היא שמה של חבורת קומיקאים.








[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
כתבה מעניינת   אבי   יום ב', 13/06/2005 שעה 20:23   [הצג]   [3 תגובות]
תמיד נעים לקרוא שוב   עידו   יום ד', 15/06/2005 שעה 10:25   [הצג]   [3 תגובות]
אתר מונטי פייטון הישראלי   המלצה   יום ד', 15/06/2005 שעה 22:33   [הצג]   [3 תגובות]
משהו לא בור לי   טיילר   יום ב', 03/10/2005 שעה 0:42   [הצג]   [3 תגובות]
סיפור של מנצחים בדיעבד   ICייסי   יום ה', 14/01/2010 שעה 1:04   [הצג]   [3 תגובות]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©